בס״ד

Kavanot: פרשת אחרי מות תשע״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

This week’s parasha starts with a description of the service for Yom Kippur, and includes one of the strangest rituals, what William Tyndale called the scapegoat:

ז ולקח את שני השעירם; והעמיד אתם לפני ה׳ פתח אהל מועד׃ ח ונתן אהרן על שני השעירם גרלות גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל׃ ט והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳; ועשהו חטאת׃ י והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה׃

ויקרא פרק טז

Many explanations for the שעיר המשתלח have been given, none completely satisfying. In Artscroll’s words, it is a חוק and we just have to accept its illogic. But I want to start with the Ibn Ezra’s words:

וזה המפרש אמר כי השעיר ישלח במדבר כי כן כתוב ושלח את השעיר במדבר וטעמו כטעם צפור המטהר מהצרעת שהוא על פני השדה מקום שאין שם ישוב והעד אל ארץ גזרה. ואנחנו השיבונו כי השעיר ישלחו במדבר כאשר הוא כתוב וירדוף אחריו עד שיברח ויעל אל הצור על כן אמרו חז״ל ודוחפו. ואמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם גם השעיר המשתלח הוא לשם; ואין צריך כי המשלח איננו קרבן כי לא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו.

אבן עזרא, ויקרא טז:ח, ד״ה גרלות

We will touch on the question of whether the goat is killed, and who this מפרש was, later. But the mystery is in his last comment: בהיותך בן שלשים ושלש תדענו. What happens when I’m 33? Luckily, Ramban explains:

והנה ר״א נאמן רוח מכסה דבר ואני הרכיל מגלה סודו [בהיותך בן שלשים ושלש (אחרי ל"ג פסוקים, יז:ז) תדענו] שכבר גלו אותו רבותינו ז״ל במקומות רבים אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב) זה עשו שנאמר (בראשית כז:יא) הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה:כז) ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו) לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם שנאמר גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל גורלו של הקב״ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים אמר לפני הקב״ה: רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת! שבשמים מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר (פסוק לג) וכפר את מקדש הקדש וגו׳ .

רמב״ן, שם

So if we count 33 pesukim from the commandment about the goat to Azazel, we find this commandment:

א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם: זה הדבר אשר צוה ה׳ לאמר׃ ג איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה; או אשר ישחט מחוץ למחנה׃ ד ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה׳ לפני משכן ה׳ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו׃ ה למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה׳ אל פתח אהל מועד אל הכהן; וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם׃ ו וזרק הכהן את הדם על מזבח ה׳ פתח אהל מועד; והקטיר החלב לריח ניחח לה׳׃ ז ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם; חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם׃

ויקרא פרק יז

Ramban explains that the שעיר to עזאזל represents a gift to the שעיר, the forces of destruction represented by שרו של עשו, called in the midrash סמאל, the prosecutor in the heavenly court. But read the midrash carefully: the “bribe” is not the goat; we are not sacrificing to demons! The “bribe” is our sinless state after the confession and repentance of Yom Kippur. When the שטן sees the goat symbolically carrying away our sins, he has to concede that he has no case and the case is dismissed. But then, why the goat (besides the שעיר-שעיר pun)? It would seem that here the Ramban would concede to the Rambam’s argument, that at least this aspect of halacha is a concession to בני ישראל’s idolatrous past:

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור (גדור) כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא טז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים…אמר הקב״ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים הה״ד איש איש מבית ישראל וגו':

ויקרא רבה, אחרי מות, כב:ח

ע״כ אגדה זו והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד הענין כי היו עובדים לאלהים אחרים הם המלאכים עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כענין שנאמר (יחזקאל טז:יח-יט) ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה׳ אלקים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם; אבל צוה הקב״ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן והכלל נפש לגלגל מאדים וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות ומן הבהמות השעירים והעזים ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו ובלשון הכתוב (להלן יז:ז) שעירים כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך והמשל בזה כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו וזה טעם הגורלות כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו אבל היה מעמיד אותם לפני ה׳ פתח אהל מועד (פסוק ז) כי שניהם מתנה לה׳.

רמב״ן, שם

The need for some physical sign of forgiveness led to the other part of this ceremony, one that is not mentioned in the Torah but hinted at in ישעיהו:

לכו נא ונוכחה יאמר ה׳; אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו׃

ישעיהו א:יח

It is not clear when the crimson thread became part of the Yom Kippur ritual (it is part of the פרה אדומה purification), but perhaps it was needed because people didn’t feel the symbolism of the שעיר. The mishna implies that the primary purpose was to distinguish the two otherwise identical goats:

קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו; ולנשחט, כנגד בית שחיטתו.

משנה יומא ד:ב

But it was used as a sign that they were, in fact, forgiven:

מה היה עושה: חלק לשון של זהורית, חצייו קשר בסלע וחצייו קשר בין שתי קרניו; ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד.

משנה יומא ו:ו

ונקטריה כוליה בסלע? כיון דמצוה בשעיר דילמא קדים ומלבין ומיתבא דעתיה. ונקטריה כוליה בין קרניו? זמנין דגמיש ליה לרישיה ולאו אדעתיה. ת״ר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין. התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. אמר ר' נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו שנאמר (ישעיהו א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

יומא סז,א

And as the spiritual level of בני ישראל diminished, the miracles did as well:

ותניא מ׳ שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים.

ראש השנה לא,ב

There is an interesting Yerushalmi that implies that originally, the crimson thread indicated individual forgiveness on Yom Kippur:

בראשונה היו קושרין אותו בחלונותיהם ויש מהן שהיה מלבין ויש מהן שהיה מאדים. והיה מתביישין אלו מאלו. חזרו להיות קושרים אותו בפהחן של היכל ויש שנים שהיה מלבין ויש שנים שהיה מאדים. חזרו וקשרו אותו בסלע.

ירושלמי, שבת ט:ג

So the שעיר המשתלח is the reification of our forgiveness. We have spent the past 40 days, from ראש חדש אלול, beating our chests over all our sins, feeling worthless and unforgivable. We are only human; we need some physical reassurance that there is a reason to go on. The goat and crimson thread served that purpose. Nowadays, the blowing of the shofar, reminiscent of the קראתם דרוד of יובל, serves that purpose. We breathe a sigh of relief; for most of us, it’s just that we can finally sit down and eat. But it is also the feeling of relief that ה׳ has allowed us, even encouraged us, to go on, despite our past misdeeds. That way we can go into סוכות thinking that it is indeed זמן שמחתינו.

Some additional thoughts on the scapegoat:

How do we have the right to ask God to forgive us? We knew the laws, we made our choices. Justice demands reward or punishment. There’s no room for the judge to exercise discretion. The purpose of the Azazel ritual is to remind us that not everything is our fault. Some things are left to chance/things we don’t control. Our genes, our environment, the behavior of our friends and our community - all of this works on us, and pushes us in one direction or another. Two twins can live exactly the same lives, but through no fault of their own, one might go to God, and the other to Azazel. It is this (perception of) randomness that makes (the perception of heavenly) mercy possible.

And the מפרש with whom the Ibn Ezra disagreed? He may well have been a Karaite, rejecting the interpretations of חז״ל and reading the Torah literally. This may have happened earlier in history as well:

כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו

ירושלמי יומא ו:ג

My theory—and it is no more than that—is that this was no mishap, but was the result of deliberate action by Tzedukim. Locally, when put together in context of the other things which occurred of did not occur, the intent would seem to be that this was due to the lack of merit; but we can still theorize. I would note motive, opportunity, and prevalence of Tzedukim.