בס״ד

Kavanot: אחרון של פסח תשע״ט

Thoughts on Tanach and the Davening

Today is אחרון של פסח, but I want to look at yesterday: the day of קריעת ים סוף:

יג ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום; כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם׃ יד ה׳ ילחם לכם; ואתם תחרשון׃

טו ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי; דבר אל בני ישראל ויסעו׃ טז ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו; ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה׃

שמות פרק יד

Note the sequence of events: Moshe tells בני ישראל to just sit and watch, and ה׳ says, “No, they need to move”:

דבר אל בני ישראל ויסעו: אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים.

רש׳י, שמות יד:טו

And then Moshe is told to raise his staff. If אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, then what is the נטה את ידך על הים? I would assume it’s like the raised hands from later in פרשת בשלח:

י ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק; ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה׃ יא והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו וגבר עמלק׃

שמות פרק יז

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו׳: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שׁוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין.

משנה ראש השנה ג:ח

The implication is that what prompted the miracle of קריעת ים סוף was בני ישראל jumping into the sea. There’s a cute װוֹרט about this:

מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְקֹוָ֔ק מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃

שמות טו:יא

I am looking for a real source for this, but I’ve heard a number of times that the second כָּמֹכָה starts with a dagesh is that בני ישראל were singing the שירה as they went in, and by that verse they were up to their necks and had to sing with a closed glottis, hence כָּ rather than כָ. (The תורה שלמה cites manuscripts that say the first was sung by Moshe, and the second sung by Pharaoh as he was drowning. The מנחת שי quotes the מדרש לקח טוב that the change represents the praise going from a שפה רפה to a פה מלא.)


And we all know the story: Nachshon the prince of Yehudah jumped in first. But the way the gemara presents it is more complicated. It starts with a pasuk about the history of Israel:

שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם; שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי׃

תהילים סח:כח

The פשט is that the first kings came from Binyamin and Yehudah. But the gemara, midrashicly, reads רֹדֵם as “went down” and רִגְמָתָם as “stoned them”:

דתניא: היה ר״מ אומר: כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה; זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר (תהילים סח) ”שם בנימין צעיר רודם“. אל תקרי ”רודם“ אלא ”רד ים“. והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר (תהילים סח) ”שרי יהודה רגמתם“. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר (דברים לג) ”ובין כתפיו שכן“.

סוטה לו,ב-לז,א

That’s a lot less positive than the usual image, but explains another well-known aggadah:

יג לגזר ים סוף לגזרים; כי לעולם חסדו׃
יד והעביר ישראל בתוכו; כי לעולם חסדו׃

תהילים פרק קלו

לגזרים: י״ב קרעים לי״ב שבטים.

רש״י,תהילים קלו:יג

ר' אליעזר אומר…נקפאו המים ונעשו שנים עשר חלקים כנגד שנים עשר שבטים, ועשו חומות מים בין שביל לשביל, והיו רואין אלו את אלו. וראו הב״ה מהלך לפניהם ועקבות רגליו לא ראו שנ׳ (תהלים עז:כ) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ.

פרקי דרבי אליעזר מב

Having 12 separate paths may have been the only way to keep the peace, but it does illustrate the positive side of the argument: everyone had the faith to jump in the sea.


The gemara continues by citing a few contrasting psukim:

סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל; וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵ־ל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן׃

הושע יב:א

א לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד׃
ב הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ׃
ג טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד;
בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי׃
ד יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי; כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹקָי׃ …טז אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה; וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ׃

תהילים פרק סט

And then explains an otherwise incongruous pasuk in Hallel:

א בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז׃
ב הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו׃
ג הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס; הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר׃

תהילים פרק קיד

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר (הושע יב) ”סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם א־ל“ ועליו מפרש בקבלה (תהילים סט) ”הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו׳“ (תהילים סט) ”אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו׳“. באותה שעה היה משה מאריך בתפלה אמר לו הקב״ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות? אמר לו (שמות יד) ”דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו׳“. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר (תהילים קיד) ”היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו“. מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום ד”הים ראה וינוס“.

סוטה לו,ב-לז,א

We find regarding the Splitting of the Sea, a disagreement among our Sages (Sotah 36b-37a), regarding precisely what occurred. R. Meir was of the view that while each tribe vied for the privilege of entering the sea first, it was Shevet Binyamin that leaped in before the others. R. Yehuda responded that such was not what happened. Rather quite the opposite, no tribe wished to enter first. It was then that Nachshon ben Aminadav who, daringly, took the initiative and jumped in. Now, only one of these versions could be accurate, yet we find many divrei Torah with messages attached to each version.

Conceivably we can understand disputes such as these from a comment of Rashba, (Chiddushei Aggados, Chullin 7a). Rashba states that there are certain aggadic passages that are told not because they did happen but because they could have happened. As such, the message of Shevet Binyamin’s taking action and the message of Nachshon’s self-sacrifice (mesirus nefesh) are both worthy lessons to be part of our Masoretic narrative. That only one version can be true does not take away from the fact that either version could have happened.

Rabbi Jeffrey Bienenfeld, Chizuk-Pesach-Yizkor79

In the eyes of רבי יהודה, Nachshon jumped into the sea before the commandment, when the rest of בני ישראל were arguing about what to do, as Moshe was saying התיצבו וראו את ישועת ה׳. We could reconcile the versions and say that after the commandment, the rest of בני ישראל were so eager to obey that they started fighting over who should go first. And only then does the sea split. Unlike יציאת מצרים, the miracle of קריעת ים סוף was not the unambiguous work of ה׳. As פרקי דרבי אליעזר says, וראו הב״ה מהלך לפניהם ועקבות רגליו לא ראו (in contrast to the famous Footprints in the Sand poem):

There are two types of divine intervention: one in which man plays no role, and one where man takes the initiative and G-d becomes a partner in the enterprise. One would assume that G-d should be thanked more for the former than for the latter. Yet the more man participates in the effort , the more he must thank the Creator. Our gratitude is increased because we must bless G-d for the privilege of allowing us to be His partner.

In the Exodus from Egypt, no one—not angel, not man—abetted G-d on the wondrous ליל שימורים. Yet strangely, at the time that the Jews left Egypt, neither Moses nor the people sang hymns of praise for the amazing miracle that they had witnessed. It was only seven days later, after the splitting of the Red Sea, that Moses and the people sang שירת הים. Why did Israel wait a week to give thanks?

The reason lies in a fundamental difference between the Exodus from Egypt and the splitting of the Red Sea. G-d did not have, nor did He seek, man’s assistance: (שמות יב:כב)‎ ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. The Jews were to remain in their homes, eat of the paschal lamb, and watch as events unfolded. In such a case, the expression of gratitude is attenuated.

In contrast, at the splitting of the Red Sea, the Creator offered the Israelites a role in their own redemption. He required a leap of faith: a jump into the water prior to the parting of the sea. The shock of cold water, the fear of drowning, became Israel’s minute “contribution” to the miracle. At that moment they became partners with G-d, and as a result Moses and the people full-throatedly sang the majestic אז ישיר in gratitude.

Rav Yosef Carmel (Eretz Hemdah Institute) uses this idea to explain a well-known aggadah:

ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך—לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך—תעשהו משיח?

סנהדרין צד,א

וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב…אתא ישעיה לגביהון דחזקיהו וסיעתו אמר להון: זַמְּרוּ ה׳:

שיר השירים רבה (וילנא) ד:יט

א וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה׳ כִּי אָנַפְתָּ בִּי; יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי׃ ב הִנֵּה אֵ־ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד; כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ־הּ ה׳ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה׃ ג וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה׃ ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה׳ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו; הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ׃ ה זַמְּרוּ ה׳ כִּי גֵאוּת עָשָׂה; מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ׃

ישעיהו פרק יב

אמרון ליה: למה? כִּי גֵאוּת עָשָׂה! אמרון ליה: כבר מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ.

שיר השירים רבה (וילנא) ד:יט

חזקיהו feels he can’t sing שירה, since he has nothing to add. He wasn’t involved in the ישועה:

ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה…דוד אמר (תהלים יח:לח) אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם…עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה…עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה…עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה.

איכה רבה (וילנא) פתיחתות ל

We see that active, physical involvement by the saved in their salvation is the preferred course of action. If so, we can conclude that this opportunity was taken away from Bnei Yisrael when they said, “it is better for us to work for Egypt.” Not only did Hashem tell them that He alone would fight for them, but He also warned them, “and you shall remain silent.” Only after the mesirut nefesh that brought them to enter the stormy sea did they merit to sing, “Az Yashir.”

[editor’s note: I would disagree, and would say that it was Moshe who told them they would be silent. Hashem told him דבר אל בני ישראל ויסעו.]

The only thing greater than witnessing the biggest miracles in the history of the world is to take part in them. But one needs the strength and courage, physically and spiritually, to do so.


Today, the eighth day of פסח. In Chassidic thought, this marks the day of the revelation of משיח:

הבעל שם טוב הנהיג אשר ביום אחרון של פסח יערכו סעודה שלישית, ונקראת ”סעודת משיח“ מכיוון שברגעים אלו של צאת החג ”מאיר גילוי הארת משיח“.

There are two models for how building the בית המקדש will occur:

לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילה:…ואם תאמר: היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר ביום טוב, ודאיבני בליליא, והא קיימא לן במסכת שבועות (טו,ב) דאין בנין בית המקדש לא ביום טוב ולא בלילה, הני מילי בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא—בידי שמים הוא.

רש״י, ראש השנה ל,א

י אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֺנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית׃ יא וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם׃

יחזקאל פרק מג

וישמרו : ילמדו ענייני המדות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ.

רש״י, שם

It is up to us to decide whether the Temple falls from heaven or not. יחזקאל says וְאִם נִכְלְמוּ; if they are ashamed and want to make amends. It is a far greater זכות to be actively involved in our own salvation.