We have talked about הלל המצרי, the הלל of holidays and of miracles, and about הלל שבכל יום, the הלל of sustenance and ongoing existence. There is a third set of פרקי תהילים that is called הלל:
מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר…
תנו רבנן: רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון.
What is הלל הגדול, and what makes it different from ההלל (since we started with הלל המצרי in מגיד, when we are גומר את ההלל, it must be referring to that הלל), and what makes it גדול? And why does רבי טרפון say we say it in addition to the regular הלל?
מהיכן הלל הגדול? רבי יהודה אומר: מהוֹדוּ עד נַהֲרוֹת בָּבֶל. ורבי יוחנן אומר: משִּׁיר הַמַּעֲלוֹת עד נַהֲרוֹת בָּבֶל. רב אחא בר יעקב אמר: מכִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָ־הּ עד נַהֲרוֹת בָּבֶל.
We need to look at the structure of ספר תהילים here:
א שיר המעלות;
הנה ברכו את ה׳ כל עבדי ה׳
העמדים בבית ה׳ בלילות׃
ב שאו ידכם קדש; וברכו את ה׳׃
ג יברכך ה׳ מציון; עשה שמים וארץ׃
א הללויה;
הללו את שם ה׳; הללו עבדי ה׳׃
ב שעמדים בבית ה׳ בחצרות בית אלקינו׃
ג הללויה
כי טוב ה׳; זמרו לשמו כי נעים׃
ד כי יעקב בחר לו י־ה; ישראל לסגלתו׃
…כא ברוך ה׳ מציון שכן ירושלם;
הללויה׃
א הודו לה׳ כי טוב; כי לעולם חסדו׃
…ה לעשה השמים בתבונה; כי לעולם חסדו׃
…י למכה מצרים בבכוריהם; כי לעולם חסדו׃
יא ויוצא ישראל מתוכם; כי לעולם חסדו׃
…כה נתן לחם לכל בשר; כי לעולם חסדו׃
כו הודו לא־ל השמים; כי לעולם חסדו׃
על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו; בזכרנו את ציון׃
Everyone agrees that עד נַהֲרוֹת בָּבֶל means עד ולא עד בכלל; פרק קלז is not part of הלל; it is a קינה. The question is מהיכן הלל הגדול—where do we start when we say הלל הגדול?
רבי יהודה starts with הודו, meaning all of פרק קלו. That’s what we do at the seder. רבי יוחנן starts with שיר המעלות. There are 15 שיר המעלות in תהילים, but just about everyone assumes he means the last, so his הלל הגדול is פרקים קלד,קלה, קלו, and פרק קלד is both the last of the “songs of ascent” and the first of the “great Hallel”. We’ll have to see why.
רב אחא בר יעקב is interesting. He starts with כי יעקב בחר לו י־ה, which is the fourth pasuk of פרק קלה. If he wants to include פרק קלה in הלל הגדול (which we do on Shabbat mornings in פסוקי דזימרא), then why start in the middle?
The gemara discusses the division of ספר תהילים into chapters (remember that the chapter division that we use is a Christian invention).
אמר רב חנין בר רבא: הכל מודים…שֶׁעוֹמְדִים בְּבֵית ה׳—הַלְלוּיָהּ דבתריה—ריש פירקא.
In other words, our פרק קלה is really two kapitlach: a short, two-verse one:
א הללויה;
הללו את שם ה׳; הללו עבדי ה׳׃
ב שעמדים בבית ה׳ בחצרות בית אלקינו׃
And the rest:
ג הללויה
כי טוב ה׳; זמרו לשמו כי נעים׃
ד כי יעקב בחר לו י־ה; ישראל לסגלתו׃
…כא ברוך ה׳ מציון שכן ירושלם;
הללויה׃
So רב אחא בר יעקב would start הלל הגדול with פרק קלה-ב (הללויה כי טוב ה׳; זמרו לשמו כי נעים is the introduction to the actual perek: כי יעקב בחר לו י־ה etc.). Now, Tosfot argues that a two-verse perek is too short to be independent, and that what I am calling פרק קלה-א is really part of פרק קלד:
ולפי זה אנו צריכין לומר בו: ”הללויה הללו את שם ה׳ הללו עבדי ה׳ שעומדים בבית ה׳ וגו׳“ שלמעלה מזה אינו תחלת המזמור…אלא הוא סופו של ”שיר המעלות הנה ברכו וגו׳“ ואתי שפיר דקאמרינן לקמן רב אחא בר יעקב דמתחיל הלל הגדול מ”כי יעקב בחר לו י־ה“ דהוי תחלת המזמור, דבע״א לא יתכן שהיה מתחיל הלל מאמצע המזמור.
And it makes sense to say that פרק קלד and פרק קלה-א are one unit, since both are about עבדי ה׳ העמדים בבית ה׳ or עבדי ה׳ שעמדים בבית ה׳. But I would still read them as separate perakim, because הללויה is (everywhere else) a separator or title.
We will have to see what the basis for the מחלוקת is.
Everyone agrees that the core of הלל הגדול is פרק קלו: הודו לה׳ כי טוב; כי לעולם חסדו.
ולמה נקרא שמו הלל הגדול? אמר רבי יוחנן: מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה.
We’ve discussed הלל המצרי as the הלל of open miracles, and פסוקי דזימרא as the הלל of every day existence. This perek has both: למכה מצרים בבכוריהם and נתן לחם לכל בשר. We don’t say it every day, because those are two separate ideas that really warrant their own “תהילות”. There is one occasion that does merge them:
מעשה שגזרו תענית בלוד, וירדו להם גשמים קדם חצות. אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול.
And the rain after a drought may be as close as we will get to an open miracle. Our perakim connect them explicitly:
ו כל אשר חפץ ה׳ עשה;
בשמים ובארץ בימים וכל תהמות׃
ז מעלה נשאים מקצה הארץ;
ברקים למטר עשה; מוצא רוח מאוצרותיו׃
ח שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה׃
ט שלח אותת ומפתים בתוככי מצרים; בפרעה ובכל עבדיו׃
רבי טרפון says that the rain after a drought is an occasion to say הלל הגדול. When we feel our existence is threatened, and then we are saved—even by apparently natural means—we feel the presence of הקב״ה and His involvement in the world. But why at the seder?
Rav Yehudah Zoldan notes it was the same רבי טרפון who established the custom of saying הלל הגדול at the seder and saying it when a drought ends. And he points out that the language of ובאו בין הערבים should sound familiar:
ג דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה; ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית׃…ו והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה; ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים׃
בין הערבים is not the seder; that is after nightfall. בין הערבים is when the קרבן פסח is offered. And הלל was said then as well:
ה הפסח נשחט בשלוש כיתות, שנאמר (שמות יב:ו) וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם—קהל, עדה, וישראל…
ו קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלישו אף על פי שלא שלישו מימיהם. רבי יהודה אומר: מימיה של כת שלישית לא הגיע לאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלִי מפני שֶׁעַמָּהּ מועטין.
קראו את ההלל: who sings Hallel? Rashi says that it was the people bringing their פסחים:
כל כת קוראה את ההלל ג׳ פעמים שהיו פסחיהם מרובין והיו טעונין הלל בשחיטתם.
Tosfot argues that Rashi can’t be right; the Leviim were the singers in the בית המקדש:
ומה שפירש בקונטרס שהכת קוראה את הלל, לא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים.
Rav Zoldan goes through the Yerushalmi and concludes that there were two different הלל's on ערב פסח:
ניתן להסביר שאין כוונת רש״י לומר שהישראלים היו אומרים הלל, אלא רש״י מדגיש שעם כל כת וכת שהיו מקריבים פסח, היו אומרים הלויים את ההלל…מאידך, יתכן לומר שהישראלים היו אומרים את ההלל הגדול.
And so he reads our perakim as starting with two “minichapters” about העמדים בבית ה׳. They are an introduction, inviting the people to enter the בית המקדש and raise their hands in prayer (or maybe, clapping to the music).
א שיר המעלות;
הנה ברכו את ה׳ כל עבדי ה׳
העמדים בבית ה׳ בלילות׃
ב שאו ידכם קדש; וברכו את ה׳׃
ג יברכך ה׳ מציון; עשה שמים וארץ׃
The שירי המעלות were songs welcoming the עולי רגל:
שיר המעלות: לפי פשוטו: בעלייתן לרגל…היו עושין שיר על אותן עליות…וכן מוכיחים המזמורים הללו, שבכולן תמצא שמזכיר: או כל ישראל, או ציון, או ירושלים.
And this one specifically refers to העמדים בבית ה׳ בלילות. There was only one קרבן offered בלילות, after the last קרבן תמיד:
תנו רבנן: אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד…ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת, ונרות, ופסח, ומחוסר כפורים בערב הפסח.
And when we bless ה׳, ה׳ will bless us: יברכך ה׳ מציון.
הצלעות משלימות זו את זו, ועל נקלה אפשר לשמוע חלק אחד של הפסוק כאלו היה חוזר שנית והכונה והמשמעות הן:
יברכך ה׳ מציון
יברכך ה׳ עשה שמים וארץ
עושה שמים וארץ: כלומר עושה השמים שנותנים הברכה בעולם והוא עשה הארץ שתתן יבולה לברכה כאשר יצוה הוא יתברך.
Praise ה׳ here, בבית ה׳, and the ברכה will be when you go back home, from ציון, to your fields to enjoy the produce of the land.
ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃
Again, this all fits with the פסח theme, as the חג האביב at the start of the harvest season.
The next “minichapter” is the actual הלל:
א הללויה;
הללו את שם ה׳; הללו עבדי ה׳׃
ב שעמדים בבית ה׳ בחצרות בית אלקינו׃
שעומדים: ר״ל בין הנגשים אל הקדש פנימה לעמוד בבית ה׳, שהם הכהנים הקרבים אל ה׳, ובין העומדים בחצרות בית אלקינו, שהם הלוים וזרע ישראל, שכולם ישיגוהו על ידי שמו הנודע.
So Rav Zoldan proposes that הלל הגדול was the הלל of בני ישראל when offering their פסחים. In the בית המקדש, הלל הגדול consisted of all three perakim. The question of the gemara, מהיכן הלל הגדול? refers to the תקנה of רבי טרפון, to say it at the seder:
התקנה לומר גם כיום הלל הגדול בליל הסדר, לאחר כוס רביעית, אינה נזכרת במשנה ובתוספתא בפרק עשירי בפסחים. זו היא תקנתו של ר׳ טרפון…סביר להניח שר׳ טרפון רצה להעתיק מנהג זה, שהיה קיים בבית המקדש, גם לגבולין. המחלוקת בין החכמים מהיכן יש לומר כיום בליל הסדר את ההלל הגדול נובעת מהשאלה: האם יש לנהוג כיום בדיוק כפי מה שעשו בזמן שהמקדש היה קיים או לא. הלכה למעשה…שיש להתחיל מ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", מאחר שאין אנו עומדים בבית ה׳. בליל הסדר כיום, באמירת ההגדה של הגלות, אנו כוללים ב״הלל" שבסימני הסדר את שני סוגי ההלל: הלל המצרי והלל הגדול; עד שיחזור הדבר לקיומו המקורי, במהרה בימינו, ונאמר פרק הלל נוסף בבית המקדש.
רבי יוחנן would say, start הלל הגדול from שיר המעלות, just like in the בית המקדש. רב אחא בר יעקב says leave out the introduction to העמדים בבית ה׳ בלילות, since we are not there yet. Start with the meat of הלל. רבי יהודה we have yet to understand.
So what makes this הלל appropriate for the celebration of פסח? It starts with a recapitulation of Jewish history, parallel to the וידוי ביכורים that we analyze at the seder:
ה וענית ואמרת לפני ה׳ אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט; ויהי שם לגוי גדול עצום ורב׃ ו וירעו אתנו המצרים ויענונו; ויתנו עלינו עבדה קשה׃ ז ונצעק אל ה׳ אלהי אבתינו; וישמע ה׳ את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו׃ ח ויוצאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים׃ ט ויבאנו אל המקום הזה; ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש׃
Our perek starts from Yaakov (as the Sifrei interprets ארמי אבד אבי), skips the oppression of the Egyptian exile, and goes straight into the אתות ומפתים:
ג הללויה כי טוב ה׳; זמרו לשמו כי נעים׃
ד כי יעקב בחר לו י־ה; ישראל לסגלתו׃
ה׳ chose יעקב and changed his name to ישראל to be a סגולה:
ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים; ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי׃ ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃
And then the psalmist quotes יתרו:
כי אני ידעתי כי גדול ה׳; ואדנינו מכל אלהים׃
י ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה; אשר הציל את העם מתחת יד מצרים׃ יא עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים; כי בדבר אשר זדו עליהם׃
Why יתרו? I think it is because the pericope of יתרו teaches us that Jews aren’t special because they are so smart; they are special because they are ממלכת כהנים וגוי קדוש and only when they fill that role will they be a סגלה מכל העמים.
אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן; יש תורה בגוים, אל תאמן.
וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כִּבֵּד משה עבד ה׳ והנה שכרו שֶׂכׇּבְדוֹ ה׳, אלא היה ה׳ יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה׳ עד שבא כהן מדין והשכילם.
ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה׳ את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים. והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות…כי נתחכם ה׳ על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל; אף על פי כן אותנו הביא ה׳ אליו ובחר בנו.
The psalmist is reminding us that ישראל לסגלתו is a responsibility, not a privilege. The perek then goes into יציאת מצרים, but first emphasizing the theme of הלל הגדול, that ה׳'s miracles of פרנסה—rain and crops—are as awe-inspiring as His miracles of the עשר מכות:
ו כל אשר חפץ ה׳ עשה;
בשמים ובארץ בימים וכל תהמות׃
ז מעלה נשאים מקצה הארץ;
ברקים למטר עשה; מוצא רוח מאוצרותיו׃
ח שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה׃
ט שלח אותת ומפתים בתוככי מצרים; בפרעה ובכל עבדיו׃
That ties together what we celebrate on the שלש רגלים: both the historical miracles and the agricultural cycle.
The history continues with the conquest of ארץ ישראל (parallel to the ויבאנו אל המקום הזה; ויתן לנו את הארץ הזאת of ארמי אבד אבי):
י שהכה גוים רבים; והרג מלכים עצומים׃
יא לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן; ולכל ממלכות כנען׃
יב ונתן ארצם נחלה נחלה לישראל עמו׃
And we conclude this section with an allusion to Moshe’s initial mission to redeem the Jews:
ה׳ שמך לעולם; ה׳ זכרך לדר ודר׃
יד ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה; ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם׃ טו ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלקי אבתיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם; זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר׃
אהיה אשר אהיה: אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות.
The שם הויה means that הקב״ה is more than the אלוקים of עשה שמים וארץ; He has a personal relationship with us. And we are obligated to reciprocate:
יד כי ידין ה׳ עמו; ועל עבדיו יתנחם׃
טו עצבי הגוים כסף וזהב; מעשה ידי אדם׃
טז פה להם ולא ידברו; עינים להם ולא יראו׃
יז אזנים להם ולא יאזינו; אף אין יש רוח בפיהם׃
יח כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם׃
יט בית ישראל ברכו את ה׳; בית אהרן ברכו את ה׳׃
כ בית הלוי ברכו את ה׳; יראי ה׳ ברכו את ה׳׃
כא ברוך ה׳ מציון שכן ירושלם;
הללויה׃
This is almost a word-for-word quote from פרק קטו in הלל המצרי:
ג ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה׃
ד עצביהם כסף וזהב; מעשה ידי אדם׃
ה פה להם ולא ידברו; עינים להם ולא יראו׃
ו אזנים להם ולא ישמעו; אף להם ולא יריחון׃
ז ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו; לא יהגו בגרונם׃
ח כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם׃
ט ישראל בטח בה׳; עזרם ומגנם הוא׃
י בית אהרן בטחו בה׳; עזרם ומגנם הוא׃
יא יראי ה׳ בטחו בה׳; עזרם ומגנם הוא׃
which we dealt with in detail in In the Image Of, so I will not repeat that here.
I think that this repetition explains the opinion of רבי יהודה who would say that in the seder, we say all of הלל המצרי, so there is no need to say this perek in addition and we can start הלל הגדול from הודו, פרק קלו.
תהילים קלו—Talkin’ ’bout my Generation, 4/3/2022