Rav Copperman discusses an obscure topic in this week’s parasha, and poetically describes it as a three-fold symphony:
הנה בסוגיא זאת חברו יחד שלושת המרכיבים של לימוד תורה; הרי הם הלכה, מחשבה ופרשנות. הרי הסימפוניה של שלשה.
He’s talking about the two kinds of precious stones in the בגדי כהונה:
אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן׃
Shoham stones and stones for the settings, for the Ephod and the Breastplate.
And Rashi points out that the two types (שהם and מלאים) are for two different items, respectively:
לאפד ולחשן: אַבְנֵי הַשֹּׁהַם לָאֵפוֹד וְאַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לַחֹשֶׁן.
So what are they? The אבני שהם are part of the shoulder straps of the Ephod:
ו ועשו את האפד; זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חשב׃
ז שתי כתפת חברת יהיה לו אל שני קצותיו וחבר׃
ח וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה; זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר׃
ט ולקחת את שתי אבני שהם; ופתחת עליהם שמות בני ישראל׃
י ששה משמתם על האבן האחת; ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם׃
יא מעשה חרש אבן פתוחי חתם תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל; מסבת משבצות זהב תעשה אתם׃
יב ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל; ונשא אהרן את שמותם לפני ה׳ על שתי כתפיו לזכרן׃
It’s worth noting that there is no description of the Ephod; it’s just like any ephod. תנ״ך is full of people who where ephods; it clearly was obvious what was meant. The context is always something belted over a robe, as a sign of importance. To my mind, it’s the equivalent of a tie. If you go into a store, the person wearing the tie is the manager.
ואפוד: לֹא שָׁמַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי בַּבָּרַיְתָא פֵּרוּשׁ תַּבְנִיתוֹ, וְלִבִּי אוֹמֵר לִי שֶׁהוּא חֲגוֹרָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּב אִישׁ, כְּמִין סִינָר שֶׁקּוֹרִין פורצי״נט בְּלַעַז, שֶׁחוֹגְרוֹת הַשָּׂרוֹת כְּשֶׁרוֹכְבוֹת עַל הַסּוּסִים.
פורצי״נט is usually transliterated as porceint, translated in Godefroy’s dictionary of Old French as ceinture, ”belt“ (also as enceinte, ”pregnant“). But it could be porcinet, ”piglet“, which means only one thing to me:
The only thing unique about this ephod is the shoulder straps, that have the אבני שהם and connect to the Breastplate:
טו ועשית חשן משפט מעשה חשב כמעשה אפד תעשנו; זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר תעשה אתו׃
טז רבוע יהיה כפול; זרת ארכו וזרת רחבו׃
יז ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן; טור אדם פטדה וברקת הטור האחד׃
יח והטור השני נפך ספיר ויהלם׃
יט והטור השלישי לשם שבו ואחלמה׃
כ והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה; משבצים זהב יהיו במלואתם׃
כא והאבנים תהיין על שמת בני ישראל שתים עשרה על שמתם; פתוחי חותם איש על שמו תהיין לשני עשר שבט׃
…כט ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש; לזכרן לפני ה׳ תמיד׃
Both types of stones are לזכרן, as a memorial or reminder, and are משבצים, in settings, but the Choshen stones are במלואתם, ”in their fullness“. What does that mean?
The Rambam (in the first of Rav Copperman’s three-fold symphony, the הלכה) says that there is a difference in the settings: the אבני מלאים have to be within their settings, while the אבני שהם have no such requirement (they can project out):
ו כיצד מעשה החושן:…קובע בו ארבעה טורים של אבן המפורשים בתורה—כל אבן מהן מרובע, ומשוקע בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו.
…
י ותופר עליו [האיפוד] שתי כתפות, כדי שיהיו על כתפות הכוהן. וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע, מושקע בבית של זהב.
Rashi learns this from the word מלאים (the second theme of the symphony, the פרשנות):
מלאים: עַל שֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לָהֶם בַּזָּהָב מוֹשָׁב כְּמִין גֻּמָּא, וְנוֹתְנִין הָאֶבֶן שָׁם לְמַלֹּאות הַגֻּמָּא, קְרוּיִים אַבְנֵי מִלּוּאִים, וּמְקוֹם הַמּוֹשָׁב קָרוּי מִשְׁבֶּצֶת.
The Ramban objects, since the אבני שהם are also in settings:
אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן: על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים…לשון רש׳׳י…ואיננו נכון בעיני כלל, שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים.
The Maharal justifies Rashi, making the distinction that we saw in Rambam:
ואין קשיא כל זה,
דמה שלא נקראו אבני שוהם ”מלואים“, דלא היה הציווי שם שיהיו אבני השהם ממלאות הגומות…ולא הקפיד באבני שוהם על דבר זה.
ומה
שהקשה אין נכון שיקראו על שם העתיד
אין זה קשיא, דנקרא כך כאן כדי להודיע
שצריכין ליקח אבנים עבים עד שיהיו בהם למלאות הגומא.
But Rav Copperman’s main point is the third theme, the מחשבה, which he sees in Sforno’s commentary on the אבני שהם:
על שתי כתפיו לזכרון: להשיג רחמים על ישראל בזכותם.
The אבני שהם are symbolic of ה׳‘s רחמים, in contrast to the אבני מלאים which are symbolic of ה׳’s משפט:
לזכרון לפני ה׳ תמיד: שיזכור ה׳ זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם.
משפט בני ישראל על לבו: שיתפלל עליהם שיזכו במשפט.
הרי, לדעת הספורנו, שתי קבוצות האבנים (שתים על שתי הכתפות מחד גיסא ושתים עשרה בחושן המשפט על ליבו מאידך גיסא) נועדו לשתי מטרות שונות זו מזו. זכות האבות אשר שמותיהם חרוטים על שתי אבני הכתפות מועילה להשיג רחמים, בעוד אותם השמות החרוטים על שתים עשרה האבנים שבחושן נועדו להצדיק את ישראל בדין. לפי זה מובנים דברי הספורנו…שהאבנים אשר על לבו הם במילואותם…בעוד דין ”בְּמִלּוּאֹתָם“ לא כתוב אצל אבני הכתפות…מושג ”בְּמִלּוּאֹתָם“ מציין את הדיוק הנמרץ, והוא איפיונו של משפט…לעומת זאת, איפיונו של רחמים הוא
הגמישות ואי הקביעה המדויקת, ולכן אין זכר לדין זה של ”בְּמִלֶאתָם“ אצל אבני הכתפות,
Both aspects of זכרון are important parts of the עבודה of the כהן גדול, and according to Sforno, both require זכות. Even רחמים is not freely given, but must be earned:
על שתי כתפיו לזכרון: להשיג רחמים על ישראל בזכותם.
שמות השבטים על אבני השהם נועדו להזכיר את ישראל לפני הקב״ה שיזכו לרחמים ממנו. ואמנם גם לזכות אצל הקב״ה ברחמים (כלומר, לפנים משורת
הדין) צריך שתהיה זאת בזכות, כי יש זכות המספיקה להשיג את המבוקש במידת הרחמים, ויש זכות גדולה יותר המספיקה להשיג את המבוקש אף במידת הדין. דינו של הקב״ה איננו הפקר, יש דין ויש דיין, אלא שכמות הזכויות הנדרשת כדי ”לזכות ברחמים“ היא כמובן פחותה מזו הנדרשת כדי ”לזכות בדין“.
Why the difference in the stones? Rav Copperman doesn’t go into it, but I think the main difference is that the אבני שהם have the tribes listed together; on the אבני מלאים they are all listed separately. Being part of the community increases our זכויות before הקב״ה and allows us to expect רחמים rather than דין:
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.
אל המלך, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת: …שרצה להתפלל בעדה; פי׳ בזוהר ששאל אם יש לדבר בשבילה אל מלכו של עולם או לפעול בעדה על ידי שרי צבאותיו המניעים את המערכת, והשיבה שאינה רוצה לפרוש מן הכלל ותפלת הרבים.
The gemara explicitly makes this point, when talking about תשובה. We might have said תשובה only works for the community as a whole, because ה׳ has great רחמים for the community. But an individual doesn’t have the זכות:
ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו. אבל יחיד, דלא אלימא זכותיה, אימא לא.
Rav Dessler puts it all together. The power of the צבור, of what we are attributing to the אבני שהם, is that we are all individuals. We each bring our own strengths, our own זכויות, to the whole, that allows us to fulfill our destiny as a community:
כבר ביארנו כמה פעמים, שכל או״א יש לו פרטיות במיזוג כחות
נפשו וכשרונות שכלו, וכשם שאין פרצופיהם דומין כך אין דיעותיהם
שווין, והיינו דלכאו״א חלק מיוחד בקדה״ש, ניצוץ א׳ דלא שייך בחברו,
ושונה הוא בהכנותיו. ובצירוף כל קדה״ש של כל הדורות יתאחד עי״ז אותו
קדה״ש הגדול הנדרש בבריאה.