Today is ראש חודש ניסן, the anniversary of the inauguration of the משכן. As Rashi says, there are ten narratives in the Torah that deal with this auspicious day:
ויהי ביום השמיני: שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם (פרק ז).
יז ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש; הוקם המשכן׃…
לג ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח ויתן את מסך שער החצר; ויכל משה את המלאכה׃
לד ויכס הענן את אהל מועד; וכבוד ה׳ מלא את המשכן׃
א ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃
…
כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃
כד ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
א ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו; וימשחם ויקדש אתם׃
ב ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם; הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים׃
ג ויביאו את קרבנם לפני ה׳ שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד; ויקריבו אותם לפני המשכן׃
ד ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃
ה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד; ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו׃
…
יא ויאמר ה׳ אל משה; נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח׃
Our parasha starts after the whole ceremony (not clear if it’s later that day or the next day). But the wording is very funny:
ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
He called to Moses, and Hashem spoke to him from the Tent of Meeting, saying:
The subject, ”ה׳“, comes too late in the sentence, after the implied pronoun. The Malbim explains that ויקרא אל משה וידבר is a hendiadys:
מחקי מליצת לשון הקדש כשיבואו שני פעלים על פועל אחד יבוא תמיד שם הפועל בין שני הפעלים, ”וירא ה׳ אל אברם ויאמר“ (בראשית יב). ”ויגש אברהם ויאמר“ (שם יח). ”ויגדל הילד ויגמל“ (שם כא). ”ותהר לאה ותלד בן“ (שם כט). וכן תמיד…ובמקומות שבא שם הפועל אחר הפעל השני, הוא זרות וסירוס בלשון, כמו פה שצריך לסרס הכתוב ולפרש שהשם שכתוב אחר וידבר מוסב על ויקרא. ”ויקרא ה׳“…כל מקום שבא סירוס כזה בא להשוות שני הפעלים זה לזה, ללמד שהיו דומים באיזה דבר, ולזה הם תכופים זה לזה ורוח לא יבוא ביניהם.
So translate it as “Hashem called to Moses by speaking”.
And this is important, because immediately before, after the יום השמיני ceremony, ה׳ did not talk to Moshe:
לד ויכס הענן את אהל מועד; וכבוד ה׳ מלא את המשכן׃
לה ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן; וכבוד ה׳ מלא את המשכן׃
Which is why we emphasize that ה׳ called Moshe now:
ויקרא אל משה: לפי שכתוב למעלה בסוף הספר ”ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳“, לכך קראהו הקורא מתוך אהל מועד.
During the ceremony, Moshe was in constant communication with ה׳ (ויאמר ה׳ אל משה above). And it’s even more striking when we realize what had happened up to now, from the time that Moshe came down from Sinai:
ז ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד; והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה׃
ח והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו; והביטו אחרי משה עד באו האהלה׃
ט והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל; ודבר עם משה׃
י וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל; וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו׃
יא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו; ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׃
Imagine the scene: for the past 6 months, every day, Moshe has gone to the office in the old אהל מועד, speaks with G-d כאשר ידבר איש אל רעהו. Yesterday was the big ceremony for the new אהל מועד. Today Moshe goes to the office, and his keys don’t work. G-d tells him, “No problem, I’ll buzz you in”. But he’s never needed to be buzzed in before. There’s a change in relationship implicit in this ויקרא אל משה וידבר. And this is how things will be from now on:
ויקרא אל משה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה.
What has changed? First we need to look at another peculiarity of the pasuk, ויקרא אל משה. There’s a difference between קרא ל־ and קרא אל:
והיטב דברו בזה האחרונים שקריאה לפלוני מורה שהיה הקרוא רחוק ממנו ושולח אחריו שיבא אליו…אבל בכל מקום שאומר קרא אל פלוני, מורה שהקרוא עומד לפני הקורא או קרוב אליו והקריאה הוא דרך כבוד וחבה שמזמינהו אל הדבור, וכלל זה בדוק בכל מקום.
For example:
ל ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים; כי אין בית אשר אין שם מת׃
לא ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל; ולכו עבדו את ה׳ כדברכם׃
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב; ויאמרו לא נעלה׃
ד ויקרא ה׳ אל שמואל ויאמר הנני׃
ה וירץ אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויאמר לא קראתי שוב שכב; וילך וישכב׃
וירא ה׳ כי סר לראות; ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני׃
And strikingly in the narrative about Moshe going up הר סיני:
ג ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃
…יד וירד משה מן ההר אל העם; ויקדש את העם ויכבסו שמלתם׃
…כ וירד ה׳ על הר סיני אל ראש ההר; ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר ויעל משה׃
Artscroll makes the distinction:
3 Moses ascended to G-d, and Hashem called to him from the mountain, saying, “So shall you say to the House of Jacob and relate to the Children of Israel…”
14 Moses descended from the mountain to the people. He sanctified the people and they washed their clothing.
…20 Hashem descended upon Mount Sinai to the top of the mountain; Hashem summoned Moses the top of the mountain, and Moses ascended.
There are four times Moshe is addressed with קרא אל:
וירא ה׳ כי סר לראות; ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני׃
ומשה עלה אל האלקים; ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל׃
טו ויעל משה אל ההר; ויכס הענן את ההר׃
טז וישכן כבוד ה׳ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים; ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן׃
ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
To be called, קרא אל, by ה׳ is to have a “calling”:
- calling
- a strong inner impulse toward a particular course of action especially when accompanied by conviction of divine influence
The first is Moshe’s mission to take בני ישראל out of Egypt. The second is to get them ready to accept the Torah. The third is to get the Torah itself, to be on the level of the angels, 40 days without food or water.
What is this קריאה, the last one of Moshe’s career?
After this קריאה, there is a series of ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ paragraphs, with all the laws of sacrifices. Then it ends with a summary:
לז זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם; ולמלואים ולזבח השלמים׃
לח אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני; ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני׃
Note the two terms, בהר סיני and במדבר סיני. While the last clause is ambiguous, חז״ל understand במדבר סיני as referring to ביום צותו, and that refers to G-d’s commandment. Thus: “This is the law…, which G-d had commanded Moses on Mount Sinai, on the day that G-d commanded Israel in the Wilderness of Sinai, to bring their sacrifices”.
כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן, כתיב בהן: ”בהר סיני“, אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שניה לא נאמר בהר סיני, אבל: ”במדבר סיני, באהל מועד“.
על דרך רבותינו (תורת כהנים בהר פרשה א:א) כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונשנו מהן באהל מועד, והנה מצות ויקרא שנויות.
Moshe had been given the entire Torah on Sinai, but he hadn’t learned it:
ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים׃
ככלתו: ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה.
In the אהל מועד, Moshe would now have a חברותא with ה׳, learning Torah, and teaching it to בני ישראל. His new role is to become משה רבינו. And now he will not talk כאשר ידבר איש אל רעהו (though he still is at the level of פנים אל פנים), but all his communication with ה׳ will be for the sake of teaching בני ישראל. This is hinted at in our pasuk:
א ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃
וידבר ה׳ אל משה לאמר: אמרו המפרשים (רד׳׳ק ספר השרשים שרש אמר) כי מלת ”לאמר“ בכל התורה לאמר לישראל, והטעם שיאמר השם למשה אמור לישראל דברי אלה.
The לאמר seems redundant with דבר אל בני ישראל, but Moshe is being told that he has to tell בני ישראל that he was commanded to speak to them:
לאמר: צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה׳ אלי לאמר, אלי היה הדיבור.
Moshe’s new role is to be a תלמיד חכם, which implies both תלמיד and חכם:
מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו? תדע לך שכן: צא ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה וידבר.
הכונה שמלת ”דעת“ מונח על היכולת אשר באדם לאחר שלמד חכמה הרבה להתבונן מעצמו דבר חדש ברור בלי שום ספק בהקשת השכל והאמת.
The only way to truly learn is by teaching. דעת comes from דבר אל בני ישראל. And in this role, we can all strive to emulate משה רבינו. Moshe himself emphasizes that in becoming a תלמיד חכם, he is nothing special:
ויקרא אל משה; וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר׃
ויקר ה׳ אל בלעם וישם דבר בפיו; ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר׃
אל״ף ד”ויקרא“ זעירא. שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא ”ויקר“ לשון מקרה כאילו לא דבר הקדוש ברוך הוא עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם…ואמר לו הקדוש ברוך הוא לכתוב גם האל״ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי״ן שבתורה וכתבה קטנה.
And that ענוה is the very thing that makes him the ultimate תלמיד חכם:
איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט:צט): מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי….