This week’s parasha starts the meat of ספר דברים, the list of laws. Moshe starts by restating the עשרת הדברות. Rabbi Shulman likes to point out that the עשרת הדברות serve as the outline for the rest of the legal section; the laws are organized to conceptually follow each דברה.
א ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום; ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם׃
ב ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחרב׃
ו אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׃ ז לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׃
ח לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ׃
After that, the Torah introduces the laws that are to come, along with their purpose: למען תירא את ה׳ and למען יארכן ימיך:
א וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה׃
ב למען תירא את ה׳ אלקיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יארכן ימיך׃
ג ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד; כאשר דבר ה׳ אלקי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש׃
Rabbi Leibtag points out that the phrase המצוה החקים והמשפטים and seems to imply two different things. When we look at the structure of the list of laws, the Torah seems to conclude one section of המצוה:
כב כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה; לאהבה את ה׳ אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו׃
כג והוריש ה׳ את כל הגוים האלה מלפניכם; וירשתם גוים גדלים ועצמים מכם׃
Then the Torah starts a new section of החקים והמשפטים:
אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה׳ אלקי אבתיך לך לרשתה; כל הימים אשר אתם חיים על האדמה׃
The המצוה section corresponds to the first two דברות, אנכי and לא יהיה, and the Torah explicitly says what the underlying theme is: לאהבה את ה׳ אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. The implementation of that מצוה is “bookended” with two familiar paragraphs:
ד שמע ישראל; ה׳ אלקינו ה׳ אחד׃
ה ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך׃
ו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך׃
ז ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך׃
ח וקשרתם לאות על ידך; והיו לטטפת בין עיניך׃
ט וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך׃
יג והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם׃
יד ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש; ואספת דגנך ותירשך ויצהרך׃
טו ונתתי עשב בשדך לבהמתך; ואכלת ושבעת׃
טז השמרו לכם פן יפתה לבבכם; וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם׃
יז וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה; ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה׳ נתן לכם׃
יח ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם; וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם׃
יט ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך׃
כ וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך׃
כא למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ׃
Rabbi Leibtag adds that when we say שמע, we just say the beginning and the end of what should be the whole 6-perek section, since it’s too long to say the whole thing. But that’s what we should have in mind. The halacha is similar for the Hakhel ceremony; the king doesn’t read all of Devarim, just the highlights:
פרשת המלך כיצד:..קורא מתחילת ”אלה הדברים“ (דברים א:א) ועד ”שמע“ (דברים ו:ד), ו”שמע“, ”והיה אם שמוע תשמעו“ (דברים יא,יג)… ברכות וקללות…
The Rambam understands our recital of שמע in this way: it’s our way of accepting העיקר הגדול, the fundamental principle of Judaism (what we call קבלת עול מלכות שמים).
א פעמיים בכל יום קוראים קרית שמע בערב ובבוקר; שנאמר ”ובשוכבך ובקומך“ בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום׃
ב ומה הוא קורא? שלוש פרשייות אלו והן ”שמע“ ו”והיה אם שמוע“ ו”ויאמר“. ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה ציווי על ייחוד השם ואהבתו ותלמודו; שהוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו. ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר המצוות כולן. ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצוות.
And he explicitly says that it is derived from the first two of the עשרת הדברות:
וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ”אנוכי ה׳ אלוקיך“ . וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה—עובר בלא תעשה, שנאמר ”לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי“ ; וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו.
And we recite this every day, twice a day. Why? We all know the answer: the pasuk says, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך…ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. But it’s not so obvious.
אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא…מאי טעמא: קריאת שמע דרבנן…מתיב רב יוסף: ובשכבך ובקומך! אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב…ורבי אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא קריאת שמע.
If we don’t have to go back and recite Shema, it must not be a מצוה דאורייתא (דאורייתא ספק לחומרא). Tosaphot takes that literally; there is no commandment to recite Shema:
ואיזו זו זו קרית שמע: אסמכתא בעלמא דקרית שמע דרבנן.
ההוא בדברי תורה כתיב: והא דאמרינן לעיל בפרק קמא (דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא.
Rabbeinu Yonah (and the Ritva) understand רב יהודה differently. While דברת בם doesn’t literally mean the words of the Shema, בשכבך ובקומך is still a Biblical commandment:
דסבירא ליה לשמואל דקריאת שמע דרבנן, ואף על פי שכתוב בתורה ”ובשכבך ובקומך“ סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דווקא קריאת שמע אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דווקא אינו אלא מדרבנן…
But most poskim hold like רבי אלעזר, that it is Biblical. They just argue (2 Jews, 3 opinions!) about the extent of the requirement:
מצות קריאת שמע שחרית וערבית
שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית פסוק אחד מן התורה…וזהו ”שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד“.
ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו—יצא.
הרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא…
פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע השתי פרשיות הוו מן התורה וחייב לקרותן בכל יום שני פעמים, אחת בשכבו ואחת בקומו.
The Rambam and the Shulchan Aruch do not explicitly rule one way or the other, unfortunately.
The third paragraph, פרשת ציצית, we will deal with later.
Most of what I am going to say now comes from Barry Freundel’s book, Why We Pray What We Pray. This brings up the meta-question of how evil a person must be before we cannot discuss their ideas, so I will mention in passing that he is a very bad person.
We take it for granted that “שמע” consists of the three paragraphs that we read today, but that isn’t obvious:
אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן בירכו. וקראו עשרת הדברים, ”שמע“ (דברים ו:ד), ”והיה אם שמוע“ (דברים יא:יג), ו”ויאמר“ (במדבר טו:לז), ובירכו את העם שלוש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כוהנים.
And there exists an ancient סדור that has the עשרת הדברות as part of שמע:
The Nash Papyrus is a collection of four papyrus fragments acquired in Egypt in 1898 by W. L. Nash, the secretary of the Society of Biblical Archaeology…Though dated by Cook to the 2nd century AD, subsequent reappraisals have pushed the date of the fragments back to about 150-100 BC. The papyrus was by far the oldest Hebrew manuscript fragment known at that time, before the discovery of the Dead Sea Scrolls in 1947.
Twenty four lines long, with a few letters missing at each edge, the papyrus contains the Ten Commandments in Hebrew, a short middle text [(דברים ד:מה) אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים], followed by the start of the Shema Yisrael prayer.
The gemara explains why we don’t say עשרת הדברות any more:
א״ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. …רבה בב״ח סבר למקבעינהו בסורא; א״ל רב חסדא כבר בטלום מפני תרעומת המינין. אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא א״ל רב אשי כבר בטלום מפני תרעומת המינין.
And the Yerushalmi argues that the עשרת הדברות really is the essence of שמע:
אמר ר׳ בא אין מן הדא לית את ש״מ כלום שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע. דרב מתנא ור׳ שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני.
And originally קריאת שמע consistent of three paragraphs: עשרת הדברות, שמע ישראל and והיה אם שמע.
מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן.
Even more radically, the Zohar implies that the true “שמע” קריאת is the עשרת הדברות alone (this obviously only works according to רב יהודה):
והכי אמר ר׳ יוחנן בן נורי אמר רבי יוסי בן דורמסקית משמיה דר׳ עקיבא חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם והא חסרו מהם שלשה תקנו שיהא ש״צ חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה׳ אלקיכם אמת.
So, Dr. Freundel proposes, the requirement is קבלת עול מלכות שמים twice a day. Originally that was by reciting the עשרת הדברות (possibly with the subsequent section of המצוה that is the implementation of קבלת עול מלכות שמים, שמע ישראל and והיה אם שמע). Only after the spread of Hellenist heresy was the עשרת הדברות section removed outside the בית המקדש.
What about the third paragraph, פרשת ציצית? Understanding that requires looking at a gemara that proposes that פרשת בלק should be part of קריאת שמע:
אמר ר׳ אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור. מ״ט? אילימא משום דכתיב בה (במדבר כג) ”אל מוציאם ממצרים“, לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים! אלא אמר ר׳ יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא (במדבר כד) ”כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו“. ולימא האי פסוקא ותו לא? גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן.
לז את כספך לא תתן לו בנשך; ובמרבית לא תתן אכלך׃
לח אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים׃
לה לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה׃
לו מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם; אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים׃
And the Sifrei proposes similar alternates to פרשת ציצית
קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך…שהיה בדין אם ”ויאמר“
ב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה; לי הוא׃
ג ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה; ולא יאכל חמץ׃
…
יא והיה כי יבאך ה׳ אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך; ונתנה לך׃
…
יד והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת; ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים׃
The common theme is that there is a requirement to mention יציאת מצרים, as we well know from the Hagadah:
א שמור את חדש האביב ועשית פסח לה׳ אלקיך; כי בחדש האביב הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה׃
ב וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם׃
ג לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני; כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך׃
מזכירין יציאת מצריים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר ”למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך“—”ימי חייך“, הימים; ”כול ימי חייך“, הלילות. וחכמים אומרים, ”ימי חייך“, העולם הזה; ”כול ימי חייך“, להביא את ימות המשיח.
And as Rav Soloveitchik says, the requirement is למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים. How to do that is not specified in the Torah:
כל פרשה ופרשה, שיש בה יציאת מצרים, יכולה לשמש לנו בתור פרשה שלישית בקריאת שמע. וגם בפרשת בלק, ריבית ומשקלות היו יכולים לצאת ידי חובת פרשה שלישית, שהיא מן התורה, וכל קביעות ויאמר דווקא הוא מדבריהם.
So why פרשת ציצית specifically? The gemara answers that it includes so many fundamental concepts:
פרשת ציצית מפני מה קבעוה? א״ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור ע״ז.
According to this, there are two separate מצוות of reading twice a day: קבלת עול מלכות שמים and זכר יציאת מצרים. The fact that we say them together is only a convenience. But that isn’t so clear:
ת״ר: שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד זו ק״ש של ר׳ יהודה הנשיא. א״ל רב לר׳ חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים! אמר ליה: בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה? בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה. רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה. א״ל בר קפרא לר״ש ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה, היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים. אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי? כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה.
ר׳ יהודה הנשיא wanted to say יציאת מצרים בזמנה. If the requirement was only כל ימי חייך, then all day should be fine. The requirement of morning, בקומך, is only on the דברת בם, on קבלת עול מלכות שמים. There must be some connection.
Another hint to this is the fact that the Rambam never lists זכר יציאת מצרים as a מצוה. It’s only part of קריאת שמע:
אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצריים; ומצוה להזכיר יציאת מצריים ביום ובלילה, שנאמר ”למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך“ . וקריאת שלוש פרשייות אלו על סדר זה, היא הנקראת קרית שמע.
Rav Soloveitchik says that’s intentional. זכר יציאת מצרים is inherently part of קבלת עול מלכות שמים:
עוד אמר אדוני אבי זקני ז״ל, כי כל מצוות זכירת יציאת מצרים אינה מהווה קיום חובה בפני עצמה, כי אם שיסוד מהותה הוא קיום קבלת עול מלכות שמים. וזוהי הלכה מסויימת בחלות שם קבלת עול מלכותו, שצריכה להתקיים גם על ידי זכירת יציאת מצרים.
There is a מצוה to retell the story of יציאת מצרים with all its miracles and wonders. But that’s only once a year, at the seder. The מצוה of למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך is to acknowledge that we became a people when ה׳ took us out of Egypt and our ongoing existence is dependent on our acknowledging ה׳ as Ruler and King. It all goes back to that first commandment:
אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׃
That is the העיקר הגדול שהכול תלוי בו.